⊰ צרעה בקלמר ⊱
זה היה בימי הלימודים באוניברסיטת ת״א, תואר במדעי החיים (ביולוגיה).
שביתות היו דבר שקורה בשגרה. לעיתים המרצים שבתו, גם אנחנו הסטודנטים מחינו והסיפור הזה מתרחש בזמן שביתת הסגל המנהלי, הקשר לענייננו הוא שהכיתות היו נעולות, אבל ההרצאות כן התקיימו, בדשא בחוץ.
אחד הקורסים שנרשמתי אליו היה פאוניסטיקה של חרקים, הסיבה שנרשמתי - החברה מ׳ ששידלה אותי לזה ושיווקה אותו בתראי, כתוב להביא מחברת ציור לשיעור. קניתי.
במסגרת הקורס היו לנו כמה סיורים בארץ בהם לכדנו חרקים ולכל אחד היתה קופסת עץ עם מכסה זכוכית עם האוסף שלו (אני לא נכנסת עכשיו לעניין האתי שבהרג חרקים למען המדע).
קצת לפני השיעור, זיהיתי חרק מעופף מבריק ומעניין שנחת על שיח ליד איפה שלמדנו, הצלחתי ללכוד אותו בקלמר עץ שהיה לי אז (שאני בניתי לי) והייתי בדרך למרצה להגדיר אותו, כבר חשבתי לעצמי שזה מין חדש למדע ושיקראו לו על שמי…
כשעצרה אותי מישהי שלמדה איתנו ושאלה אותי ״איפה יתקיים השיעור הבא?״ מי שהכיר אותי אפילו קצת היה יודע שאני האחרונה לשאול אותה איפה מתרחש משהו באוניברסיטה גם כשאין שביתה.
עניתי לה:״ אני לא יכולה להישאר לדבר איתך, כי יש לי צרעה בקלמר״ והלכתי למשרד של הפרופ׳, שהעביר את הקורס, הוא זיהה את החרק כדבור-מצוי או משהו מאכזב כזה.
כמה ימים לאחר מכן, בסיום הלימודים, הלכתי לידה בדרך לצאת מהאוניברסיטה כשמישהו ניסה לדבר איתה והיא אמרה לו שהיא ״ממהרת לאוטובוס ויש לה צרעה בקלמר״, לקח לי רגע, אבל אז הבנתי - היא לא ילידת הארץ וכנראה חשבה שזה ביטוי מקובל ללהעביר דחיפות של עניין. כמו שזה צריך להיות בשימוש יומיומי.
זה האוסף החרקים שלי.
