⊰ עזריאל ז״ל ⊱

בסוף טירונות לוחמות מג״ב, נפצעתי בברך, הייתי מספר חודשים בגימלים בבית (חופשת מחלה) והועברתי לתפקיד מנהלתי במשרד אמל״ח של יחידה מיוחדת.

עם הגעתי ליחידה, היו מי שלקחו אותי לגראנד-טור, אני לא אפרט מה היה שם, כי זה מסווג.
בין הדברים הראשונים שלקחו אותי לראות היה את עזריאל (לפני שנבנו בנייני עזריאלי), נחש פיתון בורמזי צעיר, שגידל הלוחם ד׳ במשרד אופנועים.
בדיעבד, הסתבר לי שהם רצו להראות איך ה״לוחמת״ צורחת ו/או קופצת על שולחן, אבל אני, שמחבבת נחשים, ממש התלהבתי וביקשתי להחזיק אותו ״תביא!״ אז למרבה אכזבתם הם לא קיבלו את המופע שרצו.

כמה חודשים מאוחר יותר, ד׳ קרא איפשהו שאפשר לתת לעזריאל לאכול נחשים קטנים, הבעיה היתה שהוא נתן לו צפע, אמנם פצפון אבל עם ארס קטלני - עזריאל מת - ד׳ הרג את הצפע, אבל זה לא החזיר את עזריאל.

מכיוון שעזריאל היה מהדברים הראשונים שהראו לי, הייתי בטוחה שכולם יודעים מי זה ומה קרה לו.

אז הכנתי במחשב, עם מסגרת שחורה והכל - מודעת אבל:
״בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתו בטרם עת של עזריאל, יקיר היחידה״.
ולמטה רשמתי ״האבלים: עכברי וחולדות היחידה״.
פירטתי מאיפה תצא הלוויה, הדפסתי ותליתי במקומות אסטרטגיים: השק״ם, חמ״ל וכו׳, זה היה ביום חמישי ואני יצאתי הביתה לסופ״ש.

ביום ראשון בבוקר, כשהגעתי, ראיתי אנשים מהיחידה, לבושים בשחור, ממתינים איפה שכתבתי…
זומנתי לנזיפה במשרד מפקד היחידה (ולא בפעם הראשונה), שהסביר לי שהיתה פעילות בשבת ושלא צוחקים על דברים כאלה.

כשאני מספרת על הקצין שלי בצבא, אני אומרת שבגלל שעשיתי עבודה ממש טובה, הוא היה שומר עלי. אנשים שואלים ״למה היה צריך לשמור עליך?״ אז בגלל סיפורים כאלה.