⊰ טומי גאן, רפליקה ⊱
בספטמבר 2001 חברתי י׳ תכננה נסיעה של כשבוע עם חברה שלה, הן כבר הזמינו כרטיסי טיסה, מקומות במלון וכל מה שצריך, ואז התאומים נפלו.
החברה שלה נלחצה (בצדק) ולא רצתה לטוס, לכן מכרה לי את הכרטיס שלה בחצי המחיר, כסטודנטית זה כל הכסף שהיה לי. כך קרה שכמעט מהיום למחר טסתי לאנגליה בפעם הראשונה.
בפורבידן פלנט, חנות גיקית, מכרו רפליקה מפלסטיק של רובה טומי-גאן, כזה שאנשי המאפיה בסרטים מרססים איתו מסעדות. הוא גם ירה כדורי פלסטיק קטנטנים. כאמור, את כל הכסף שלי כבר הוצאתי על להגיע לשם, אז בבחירה בין אוכל לטומי-גאן, לאוכל לא היה סיכוי. אכלתי ככל יכולתי, פעם ביום, בפיצה האט תמורת 5 פאונד.
לא הצלחתי (גם לא ניסיתי) להתאפק, הרכבתי את הרובה בחדר במלון ושיחקתי בו. רמת הבלאגן שעשיתי היתה כזו שכאשר חזרנו לחדר הפוך* אמרתי במבטא בריטי לחברה י׳ ״!Oh My God - We’ve been robbed״
זה היה לפני עידן הטלפונים הסלולריים ואנחנו הסתובבנו עם זוג מכשירי קשר, כך יכולנו להתרחק (בגבולות הקליטה) ולהתפצל בקניון כל אחת לחנויות שמעניינות אותה ועדיין ליצור קשר אחת עם השניה.
אני במכשיר קשר (בעברית בחו״ל…): ״הנשר נחת במערה עבור״
היא: ״לא עכשיו, אני בשירותים״
בטיול הזה פגשנו את מי שהיום הוא בן-זוגי שבמקרה גם טייל בלונדון עם משפחתו, ידענו אחד על קיומה של השניה, אבל לא חיבבנו בכלל זה את זו, מכיוון שהנחנו דברים לא נחמדים ולא נכונים, אז בטיול הזה לראשונה יצא לנו גם ממש לדבר.
הגיע הזמן לחזור לארץ, חששתי שאם אארוז את הטומי-גאן המזוודה שלי תפוצץ. חשבתי שעדיף שיהיה בקופסא שלו בשקית שאקח איתי למטוס. כאמור זה היה ממש אחרי ה-9/11 הבריטים ריעננו והחמירו נהלי אבטחה, בדיקה הבטחונית קיבלנו נייר A4 מאולתר ומודפס עם רשימת חפצים שצריך להודיע שיש ברשותנו. ברשימה היו:
״מספריים״ - אין!
״פצירה״ - אין!
״פותח מכתבים״ - אין!
וכו׳ עד שהגעתי לסעיף האחד לפני האחרון שבו היה רשום - ״משהו שיכול להראות כמו נשק״…
אממ… ובכן, לגבי זה…
הראתי לאיש ביטחון את השקית עם הרובה, הוא פתח את הקופסא ואמר בבריטית
״כן בטח, זה צעצוע, מפלסטיק, לבן שלי יש כזה, אני הולך רק להביא טוש לרשום שזה צעצוע״
וחזר עם עוד שני אנשי אבטחה שלקחו אותנו לחדר צדדי, בדקו אותנו ברמת לחלוץ נעליים, היא קנתה בקמדן מגפיים שחורים עם ניטים וג'ולות מתכת בסוליה, שכמובן צפצפו בגלאי מתכות, מה שעוד יותר הלחיץ אותם. הם פתחו לנו את כל המזוודות ו*דפדפו* בספרים בחיפוש אחר אבקת שריפה.
הם לא הפסיקו לשאול בשביל מי קניתי את זה, הם לגמרי לא הבינו את ההתעקשות שלי לומר שזה בשבילי. הם פשוט לא היו מוכנים לקבל את זה. היה להם הרבה יותר קל אם הייתי אומרת שקניתי אותו בשביל מישהו אחר. כשמכשיר הקשר שלי קרקש (כרכש?) הם נבהלו וחשבתי שירו בי… הם הבהירו לי שזה לא עולה איתנו למטוס. כמעט פספסנו את הטיסה חזרה, נאלצתי להשאיר את הרובה בשמירת חפצים בשדה התעופה, בתקווה שנוכל לשלוח מישהו מקומי לאסוף אותו, מה שבסוף לא קרה.
שנים אחר כך בן-זוגי הפתיע אותי ברפליקת טומי-גאן מדהימה ואיכותית, כבדה, עשויה מעץ ומתכת. לחלוטין לא ברור לי איך הצליח להכניס את זה לארץ. הרובה מוצג לראווה בסלון שלנו,
היה טכנאי שבא לחבר לנו משהו ואמר לבן-זוגי ״איזה כיף לך שהיא מרשה לך״
וקיבל בתגובה גלגול עיניים ו״זה שלה״
*כנראה השארנו על הדלת את שלט ה״נא לא להפריע״
